ה

חברה של אודי ענתבי מעורבת בהפקת השירים שעיצבו את המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות: מ"טוי" של נטע ברזילי דרך "יוניקורן" של נועה קירל ועד "הולכת איתך" של נרקיס, מ"מהפכה של שמחה" של ליאור נרקיס ועומר אדם דרך "שני משוגעים" של אדם ועד "מלכת הרחבה" של רן דנקר, מ"מלכת השושנים" של עדן בן זקן דרך "אין יותר מועדונים" של עדן חסון ועד "הוריקן" של עדן גולן. הוא סופר יותר מ־160 ברשימה. אבל כשהוא מחפש דוגמה למוזיקה באמת טובה כדי להסביר את מה שהחברה שלו עושה, הוא מרחיק עד סיימון וגרפונקל.

"מדי שנה נוצרים 2-1.5 מיליארד שירים, לפי הערכות", מסביר ענתבי. "זה כולל את מה שילד עם גיטרה מאלתר בבית, וגם את הלהיטים הכי גדולים. לסטרימינג מגיעים כ־40 מיליון שירים בשנה. הסתברותית, זה אומר שהשיר הכי טוב בעולם לא ראה אור, שה'Sound of Silence' הבא קיים על איזה אייפון של מישהו שלא עשה איתו כלום. אז יש עדיין A&R, אדם שהתפקיד שלו הוא לאתר טאלנטים, אבל זה מאוד לא יעיל, כל התעשייה לא יעילה, ודברים עובדים על מקריות". אחיו ושותפו רועי ממהר להדגים: "ג'סטין ביבר הרי לא היה מתגלה אם ד"ר דרה לא היה נתקל בו ביוטיוב. זה הזוי".

ולתוך זה הסטארט־אפ שלהם נכנס. "אני למשל כתבתי שלושה שירים בחיי, אבל אף אחד לא שמע אותם, כי אני מתבייש", אומר אודי. "אז באיזה עולם אני, שגם באיומי אקדח לא אהיה מוכן לחשוף את השירים האלה, אלך למפיק ואגיד לו 'תעשה לי שיר'?".

אז אתם "עושים שירים"?

רועי: "דמייני נגיד את רון בי יושב בסלון וכותב שיר" — רון בי הוא מכותבי הלהיטים המובילים בארץ, שהיה מעורב בין השאר ביצירת "מועבט", "מיליון דולר" ו"שני משוגעים". "יכול להיות שהוא מזמזם בראש, היתה לו מלודיה עם שני משפטים, הוא פותח את האייפון, מקליט, סוגר. אנשים כמוהו עושים את זה המון, יכול להיות מצב שבו לרון בי בחודש יש 40 כאלה באייפון. אבל הוא לא יכול להשמיע הקלטה כזאת על האייפון לנועה קירל כדי שהיא תיקח את השיר, להשמיע לה את עצמו מזמזם, הוא צריך שמה שיש לו בראש יישמע כמו מוזיקה גם לאדם אחר. אז הוא צריך לקחת את כל ההתחלות של השירים, להגיד 'אלה העשרה הטובים', ללכת למפיק ולעשות לכל אלה סקיצה מקצועית, ובדרך הוא זורק 30 שירים אחרים לפח. אבל הכלי שלנו מאפשר לו בקלות לקחת את כל ה־40 רעיונות שלו ולהפוך אותם למשהו שאפשר להשמיע לאמנים, כדי שלא ילכו לאיבוד. רעיונות לא ייזרקו לפח רק בגלל פרוסס וכסף".

"כשכותב יוצר שירים הוא לוקח רק את הטובים שבהם למפיק ועושה סקיצות מקצועיות. הכלי שלנו מאפשר לקחת את כל השירים ולהפוך אותם למשהו שאפשר להשמיע לאמנים. הם לא ילכו לפח בגלל פרוסס וכסף"

ואיך זה אמור להתגבר על המקריות ולהבליט שירים מתוך ההצפה של העידן הנוכחי?

אודי: "לא נצליח לחסל לחלוטין את זה ששירים מסוימים לא יצליחו להתבלט, זה קצת יומרני, אבל בשלב הבא של המוצר, הוא יציע חיבורים בין יוצרים למבצעים על בסיס בינה מלאכותית. ובסופו של דבר, תוכן טוב מנצח. למצוא שיר טוב זה למצוא מחט בערמה של שחת. אמנים מבצעים שלא כותבים שירים מחפשים שירים 'וואו' בנרות, כי שיר 'וואו' בונה קריירה, ולעומת זאת שירים לא וואו גומרים קריירות".

הענתבים קוראים לכלי שלהם HitCraft, ומכוונים ממש לבית מלאכה ללהיטים. זהו כלי בינה מלאכותית להפקה מוזיקלית, שהם פיתחו בחברת המוזיקה שלהם, שנהפכה לחברת מיוזיק־טק, Session42. HitCraft מיועד לאנשי מקצוע אבל גם לכל מי שרוצה להפוך רעיון לסקיצה מקצועית, באמצעות המחשב או אפילו הטלפון החכם. פשוט מזינים למערכת קובץ שמע בסיסי, מציינים באילו סגנונות מוזיקליים - פופ, מודרן קאנטרי, הארד רוק וכו' - רוצים סקיצה מופקת, ומקבלים פלט עם אפשרויות בסגנונות שנבחרו. "אנחנו לא רק מודל בינה מלאכותית", מסביר אודי. "לא רק מאמנים מודל באמצעות שירים, לא רק מלמדים אותו 'זה אקורד D, עם דיסטורשן, בלי, על גיטרה, על פסנתר' ואומרים לו 'תייצר לי D פסנתר'. זה כבר קורה בעולם הבינה המלאכותית הגנרטיבית. אנחנו יוצרים אלגוריתמיקה מורכבת יותר, כולל ניתוח של השיר ויצירת שלד שיהיה מאוד מדויק, ושעליו אפשר להלביש את כל הכלים והתפקידים. כלומר המודל שלנו הוא ההפקה כולה, עם סאונד בכמה ערוצים, אפילו עשרות ערוצים. אם היינו יכולים לעשות את זה בלי בינה מלאכותית היינו עושים את זה, אבל היא מאפשרת יותר, אינספור אינטראקציות עם השירים, לא יהיו שניים אותו דבר, זה חשוב לנו".

ואיך זה יכניס כסף?

"המודל העסקי יהיה מינוי חודשי שיאפשר לך להפיק מספר מסוים של שירים. בהמשך אולי נעבוד באופן רוחבי יותר, למשל כולל תמלוגים. אם עד עכשיו עשינו שירים עם אמנים שכבר פעילים, עכשיו כולם יכולים לעשות איתנו שירים. יהיו לנו מיליון, לא 160".

כבר עכשיו יש מי שמבקרים את תעשיית המוזיקה של השנים האחרונות, בארץ ובעולם, בטענה שמדובר בלהיטים מהונדסים, שכפול של נוסחאות. אם אתה מכניס לשם בינה מלאכותית, שמראש מתבססת על להיטים קיימים, אתה לא מגביר את הנדוס הנוסחאות? אתה מתחיל מדוגמה של שיר "קטן" אבל יפהפה ומקורי של סיימון וגרפונקל, אבל מבטיח כלי טכנולוגי שעלול להגביר את השכפול דווקא של קטעים הפוכים לגמרי, חסרי נשמה.

"אנחנו מתעסקים בדבר הזה המון בחברה, כי אחת הבעיות של בינה מלאכותית היא שהיא יודעת לעבוד רק על מה שכבר נעשה. אנחנו מזינים למערכת את הדברים העדכניים ביותר, בעזרת בני אדם, וברגע שנולד תת־ז'אנר חדש אנחנו מקדמים אותו, כי אם אתה מוציא שיר אתה רוצה שהוא יהיה עכשווי. וכאמור בני אדם מעורבים בתהליך כל הזמן, וזה מה שמאפשר לנו לא ליפול בשכפול. יש לנו מפיקים, מוזיקאים, ואנחנו בונים את זה בצלמם, כל הערה שלהם מוטמעת, וזה הערך המוסף בחיבור בין אנשי הטכנולוגיה לאנשי המוזיקה".

"הכסף מהאקזיט נכנס לבנק ואתה אומר 'הולי פאק'. אבל יומיים אחר כך נסעתי באוטו, שמתי מטאליקה, והבנתי שאני לא שמח. המטרה היתה לעשות כסף, אני אמור להיות מאושר, ואני לא. אבל עכשיו התחביב הוא גם הביזנס"

מוזיקה זה כסף

כך מטאליקה סידרה לי 5 מיליון דולר

סשן42 היא החברה המשותפת הרביעית של אודי (49) ורועי (45) ענתבי, אבל היא הראשונה שבה הם צוללים לאהבה המשותפת שלהם, מוזיקה. לא רק כמאזינים: אודי גיטריסט, רועי מתופף עוד מנעוריו בלהקת Ola Mystic. המוזיקה המתינה שם כל הזמן עד שהתחילו להבין שהם צריכים לעשות איתה משהו. בסטארט־אפ הקודם, Redkix, היא אפילו סיפקה להם לא מעט כסף, וממש במקרה — ככה זה בעולם, המקריות חשובה, גם אם מתייחסים אליה כבעיה שצריך לפתור.

רדקיקס, שהוקמה ב־2014, פיתחה אפליקציה להרחבת שירותי מייל ארגוניים. הענתבים קיבלו אז השקעה של 8 מיליון דולר מסיילספורס, ענקית התוכנה האמריקאית, ואודי ביקש להיפגש עם מנכ"ל החברה המשקיעה, מארק בניוף. "בסיילספורס שאלו אותי בגיחוך: 'באיזה קטע אתה רוצה להיפגש איתו?'", הוא נזכר. "עניתי: 'הוא משקיע בי, לא מגיע לו לפגוש אותי?'. אמרו לי: 'יש לנו 230 חברות פורטפוליו', אז עניתי: 'אבל אודי יש רק אחד'".

בסוף זה עבד, ובמאי 2016 ענתבי הגיע לפגישה עם בניוף. "הכינו אותי לפגישה, הביזנס מנג'ר שלו עשה איתי חזרה על השקפים, כל אות הוא סידר לי. אבל היה איחור של חצי שעה, הבנתי שאני צריך לוותר על חצי מהשקפים, לא היה לי מושג מה אני הולך להגיד, ואז מכניסים אותנו לחדר ישיבות, מארק מגיע, והדבר הראשון שהוא אומר לי זה 'what's up with the shirt?'". ענתבי פשוט הגיע לפגישה עם אחד מאנשי הטכנולוגיה המובילים בעולם כשהוא לובש טי־שירט של מטאליקה. זה לא קשור לבניוף; ענתבי תמיד לובש טישירטים של מטאליקה. כל יום, לכל מקום. באירועים חגיגיים הוא פשוט מוסיף מקטורן מעליה. הוא ליקט את החולצות שלו בין השאר ב־47 הופעות של הלהקה שראה עד כה.

כשהמשקיע הידוע התעכב על החולצה, ענתבי לא ראה בזה עקיצה. "אמרתי לו שאני אוהב את מטאליקה, שאפילו בלינקדאין שלי כתוב Chief Metallica Officer. ואז מארק מתיישב, פותח לינקדאין באייפון ושואל איך מאייתים את השם שלי. אני מתחיל להסביר מה החברה עושה, הוא קוטע אותי שוב ושוב, אני מתעצבן ואומר לו:  'Marc, you're not getting it'. ואז אני מסתכל סביב, רואה את התגובות של כולם וכמעט חוטף התקף לב. אבל אז הוא אומר לאנשים שלו: 'אין לי מושג מה החברה הזו עושה, אבל אני מחבב את הבחור הזה', ופונה ואומר לי: 'רוצה עוד 5 מיליון דולר?'".

רגע לפני סיום הפגישה, בניוף הפתיע אותו אפילו יותר. הוא התקשר בווידיאו למתופף של מטאליקה, לארס אולריך. "הוא אמר לו 'היי מן, פגשתי בחור מגניב', ושם לי את הטלפון מול הפרצוף. ומה אני אומר לו? 'זה באמת אתה?'", ענתבי צוחק. הוא לא האמין שזה קורה לו. הוא מעריץ את אולריך וחבריו מגיל 16, "וחוץ מלעמוד מחוץ לבית שלהם ולעשות סטוקינג, כי זה יהיה טו מאץ', עשיתי הכל כדי להגיע אליהם. הכי קרוב שהגעתי זה לבחור שמוכר להם מיקרופונים, וכבר הרמתי ידיים".

ואז בא בניוף, והתקשר לאולריך, שהזמין את ענתבי לביתו. "ובביקור אצלו זה היה היום היחידי בערך שלא לבשתי חולצה של מטאליקה, לא רציתי להיראות מתלהב". המתופף וחבריו למטאליקה השקיעו ברדקיקס 3.5 מיליון דולר, ואולריך אירח את ענתבי מאחורי הקלעים בהופעות של הלהקה והגדיל את מלאי החולצות שלו. פתאום החיבור בין מוזיקה לכסף נראה הגיוני מאי פעם.

"כשהפקנו שירים לאחרים יאיר ניצני ביקר אותנו ואמר: 'איזה דבר מדהים אתם עושים פה'. אני אמרתי: 'רק חבל שאנחנו עושים מוזיקה פח'. הוא הסתכל עליי במבט נוזף ואמר: 'אין מוזיקה פח, וחבל שלא תיהנה מהמוזיקה שאתה מייצר'. מאז כיף לי"

אין מוזיקה פח

כך נבנה את אריאנה גרנדה הבאה

ב־2018 הענתבים מכרו את רדקיקס לפייסבוק בעשרות מיליוני דולרים. זה כבר היה אקזיט שני, אחרי שב־2011 מכרו את OffiSync, שחיברה את יישומי אופיס של מיקרוסופט לאפליקציות של גוגל, תמורת קרוב ל־30 מיליון דולר. בקיצור, היה להם מספיק כסף כדי להתחיל לצלול לעולם המוזיקה. רועי, איש הטכנולוגיה, בכלל חי בלונדון ועבד בפייסבוק שקנתה את רדקיקס. אודי, איש הניהול, חזר לארץ מקליפורניה. בשנתיים האחרונות שם הוא בעיקר ניגן. ככה נראים החיים אחרי האקזיט. הוא למד גיטרה והתאמן ולמד והתאמן ואז חזר לארץ, כי בתו החליטה להתגייס, ייעץ לסטארט־אפים ולמד הפקה מוזיקלית ברימון.

עם העניין הגובר בהפקה מוזיקלית ענתבי הגיע לסטאז' לא רשמי אצל טל פורר, מהמפיקים המוזיקליים העסוקים בארץ. הוא ישב אצלו חמישה חודשים, למד הפקה — אבל עוד יותר מכך למד את התעשייה. ענתבי פשוט שאל הכל כל הזמן את כל מי שהגיע לאולפן. "פשוט הצגתי את עצמי כחבר של פורר והתחלתי 'מה את עושה? כמה אתה מרוויח? מאיפה הכסף?'. פתאום מגיע רן דנקר ואני לא מכיר אותו, לא גרתי בארץ 18 שנה, אז אני שואל: 'מה אתה עושה?', כאלה. היה נורא מביך, אבל השאלות האלה הורידו את המסכות: אני לא יודע מי אתה, אז אין לך מה לעשות עליי פוזות. ואנשים דיברו איתי, נפתחו, סיפרו, ואספתי מידע ממשהו כמו 300 בני אדם". הוא גילה, למשל, שכולם חושבים שמישהו אחר מרוויח על חשבונם: "אם אתה יוצר אז אתה שונא את אקו"ם, אם אתה לייבל אז אתה שונא את הפדרציה (הישראלית לתקליטים). כולם עושים את העבודה שלהם, פשוט בארץ כולם חושבים שדופקים אותם, זה כל כך טבוע בתרבות".

עם התובנות האלה, בקיץ 2021 אודי ענתבי הקים את סשן42 עם פורר, סתיו בגר וינון יהל, גם הם מהמפיקים המובילים בארץ. הרעיון היה לבנות בית להפקה מוזיקלית, שמספק את המפיקים והאולפנים וכלי שיווק, לא גובה מהאמנים תשלום — אבל מקבל אחוזים בתמלוגים, בעצם נכנס כשותף בשיר. זה מודל מעניין שענתבי בעצם הביא מעולם הטכנולוגיה לעולם המוזיקה, ושתחתיו הפיקה החבורה כאמור יותר מ־160 שירים, ובהם להיטי ענק וגם את דואט ה־AI בין עפרה חזה לזוהר ארגוב. עד כמה המודל העסקי הוכיח את עצמו? אודי מדבר על "קטלוג תמלוגים של מאות אלפי דולרים". מנגד, כמה אנשי מפתח בתעשייה מעריכים שהמודל דווקא לא היה רווחי.

וחוץ מזה, אומר ענתבי, "יש גם את עדן": סשן42 היא הסוכנות שמייצגת את עדן גולן, נציגת ישראל לאירוויזיון האחרון ומעתה גם פרזנטורית של פוקס בחוזה של כ־700 אלף שקל. "לפני שנה וחצי ינון יהל שלח לנו סרטון שלה באינסטגרם שרה ורוקדת, וכולנו עפנו. למחרת היא הגיעה לפה עם ההורים שלה והחתמנו אותה. היא הולכת להיות כוכבת־על בעולם, אריאנה גרנדה הבאה. יש לנו כבר שותפים לעניין בארצות הברית, בנינו אסטרטגיה שלמה. עדן מאוד מיוחדת, אני לא חושב שאי פעם היה בארץ טאלנט ברמות האלה".

ולצד כל אלה, "ההכנסה המעניינת ביותר שלנו היא זו שעוד לא הגיעה", הוא אומר, ומתייחס לכלי ההפקה החדש. הם מתמקדים כעת רק בפיתוח ה־HitCraft, שנמצא בשלביו הראשונים. לצורך העניין, אודי גייס את רועי, שחזר מארבע שנים בלונדון ("רצינו שהילדים יגדלו כאן"), כמנהל הטכנולוגיות הראשי (CTO). אין יותר הפקות לשירים, אין אמנים, אין יותר מועדונים. "אנחנו מפוקסים על ייצור מערכות בינה מלאכותית, אם יש לך עוד דברים זה פשוט לוקח מהזמן שלך כמנכ"ל", מסביר אודי. "זה לא אומר שפה ושם לא נעשה משהו לנפש, אבל זה בשוליים, ועדן מנוהלת בנפרד, תשומת לב כיחידה עצמאית, כמו חברה בת".

איך מגיע מעריץ אדוק של מטאליקה לשלב שבו הוא מתלהב מלבנות את האריאנה גרנדה הבאה? כמו לא מעט דברים אחרים בתולדות המוזיקה הישראלית, התשובה היא — בזכות יאיר ניצני. "נכנסתי למוזיקה כביזנס. נחשפתי לעניין הזה של תמלוגים וכסף וזה העיף לי את המוח, ואז הבנתי שכדי לעשות כסף צריך לעשות פופ", אומר ענתבי. "אני זוכר שבתחילת הדרך של סשן42 יאיר ניצני בא לבקר אותי. הוא אמר 'איזה דבר מדהים אתם עושים פה', ואני אמרתי: 'רק חבל שאנחנו עושים מוזיקה פח'. הוא הסתכל עליי במבט נוזף, ואמר לי: 'אודי, יש לי שני דברים להגיד לך, א. אין מוזיקה פח, וב. כל כך חבל שלא תהנה מהמוזיקה שאתה מייצר'. וזה טלטל אותי. בתור מטאליסט שנתקע בגיל 16, במטאל לא לשמוע פופ זה כמו דת, זה לא קשור לכלום — יש פופ אתה מכבה, יש מדונה אתה מכבה, רק בסתר אתה שומע. אבל למחרת השיחה עם יאיר הגעתי לאולפן ואמרתי לעצמי: 'תפסיק לדחות את זה כמו שהגוף דוחה איברים מושתלים, פשוט תיהנה מזה'. מאז זה כיף לי, ויש אחלה שירים".

מוזיקה זה שמחה

כששני אקזיטים לא עושים אותך מאושר

אודי, שגר בתל אביב, הוא המוחצן, הדוחף, המנהל. רועי, שגר בגני תקווה ומתראיין כעת לראשונה, הוא המופנם. אודי מביא את החזון, רועי מתרגם אותו. אודי עף רחוק, רועי מאפס אותו. ככה הם. "באופיסינק, הסטארט־אפ הראשון, אודי היה מתקשר אליי אחרי פגישות ואומר: 'אמרתי להם שיש לנו את הפיצ'ר הזה והזה ואין לנו אותו, אז עכשיו צריך לעשות אותו'", מדגים רועי. "ואני יודע לחכות ולארגן את מה שהוא אומר לי, אני מפלטר. אודי לא יכול להלחיץ אותי".

אביהם , יליד חלב, ברח מסוריה לבד בגיל 16. "הוא גנב כסף וברח לכאן עם חבר", מספר אודי, "וכאן למד, הלך לצבא — ואז גויס למוסד בידי דוד שלו שעבד שם". אודי נולד בארץ, אבל כשהיה בן 3 המשפחה התחילה לנדוד באירופה, ושם כבר נולדו רועי והאחות הצעירה ליאת אבלסון, גם היא אשת הייטק. "עד גיל 16 לא ידעתי במה אבא שלי עובד, הוא אמר לנו שהוא פקיד בשגרירות", אומר רועי. "בכלל, עד לפני חודשיים הוא היה בונקר". מאז, מתברר, האב התחיל לדבר ולספר. "עד לא מזמן היה אסור אפילו להגיד מוסד, אבא היה מתחלחל, הוא קרא לזה 'המשרד', ופתאום אנחנו יושבים בארוחות ערב והוא זורק לנו סיפורים", מסביר אודי.

ואיך נראתה הילדות בצל העבודה ב"משרד"?

"ילדות הזיה. אבא שלי לא היה בבית בכלל, הוא היה נוסע בשני בבוקר וחוזר בשישי, אבל בקטע מוזר אין לי זכרונות בלעדיו. למדנו בבית ספר יהודי בבריסל, נסענו אליו בהסעה, אוטובוס שלווה בניידת משטרה לפניו וניידת אחריו. כשהאוטובוס הגיע אלינו הביתה הוא חסם את כל הכניסה, עוצר, מהניידות יוצאים שוטרים עם נשק ארוך, נפתחת הדלת של האוטובוס, יורד איש שב"כ, ורק אז אתה עולה להסעה. בזמן אמת את לא חושבת על זה אפילו, זה נראה לך נורמלי. עד לאחרונה אפילו לא עצרתי לחשוב איזו הזיה זו. זה הרי כמו בית סוהר — אתה נכנס לבית ספר ועל הגג יש אנשי שב"כ. כשהיינו בתיכון היה לנו סיכום עם השב"כניקים שאם אנחנו מבריזים אנחנו באים להגיד להם, והנשים של השב"כניקים היו המורות שלנו. קיבלנו הדרכות איך לבדוק שאין פצצות מתחת לאוטו. אתה לא חושב על זה שזו פצצה, אתה רק בודק אם יש משהו מתחת לאוטו".

החיים האלה, הוא אומר, קירבו בין האחים. "עשינו הכל יחד, רועי היה החבר הכי טוב שלי, והיינו המון בבית. אני הייתי אינפנטיל, הוא צעיר ממני בארבע שנים אבל אני ירדתי אליו במקום שהוא יעלה אליי".

רועי: "זו גם בלגיה, אז קר, סגור, אפור, בית ספר עד 17:00, לא הולכים לחברים כי זה רחוק. היה אינטנסיבי. אני מספר לאנשים שרק פעם אחת בחיים הלכנו מכות ולא מאמינים לי".

המשפחה חזרה לארץ בשנות התשעים, וב־1996 האחים הקימו את הסטארט־אפ הראשון שלהם, אתר ההיכרויות מולטידייט. "אודי עמד ליד המדרגות בבית ההורים ואמר לי: 'אתה יודע לתכנת, אז בוא נעשה מוצר ששולחים לאנשים הביתה טופס, הם מסמנים מה הם מחפשים בבן זוג, והתוכנה סורקת את הטופס, מעלה למחשב, ומשדכת להם", משחזר רועי את רגע לידת החברה. "עשרת הטפסים הראשונים שקיבלנו היו של גברים", אומר אודי. "עם מי תעשה להם מאצ'ינג? חברה שלי אז — לימים אשתי והיום גרושתי — ישבה על הרצפה בפרוזדור, פרשה את הטפסים מולה ואמרה 'אוי, הוא כזה חמוד, אולי הוא יתאים לחברה שלי סתיו?'. ומתוך העשרה הראשונים יצאו שלוש חתונות".

השירות צבר תאוצה ונהפך לאינטרנטי אבל לא הוליד רווח, רק להימנע מהפסד. "יום אחד פשוט ניתקנו את המחשב", מספר אודי. "אילו ידענו ש־break even בעולם הסטארט־אפים זה מדהים ושיש דבר כזה לגייס כסף... אבל לא ידענו כלום. זו היתה חוויה, למדנו מלא, ופתאום היה לנו ביזנס, בלי להתכוון". אחר כך השתלבו בחברות של אחרים, ואז באו אופיסינק ורדקיקס, ועכשיו ההרפתקה החדשה שנראית אחרת לגמרי. לא בכדי הם עושים אותה עם מוזיקה. התובנה המרכזית מהאקזיטים הקודמים היתה שאת השמחה הם לא ימצאו בחשבון הבנק, הם צריכים לחפש אותה במקום אחר.

"באקזיט הראשון הכסף נכנס לבנק ואתה אומר 'הולי פאק'", מספר אודי. "אבל יומיים אחר כך נסעתי באוטו, שמתי מטאליקה, והבנתי שאני לא שמח. המטרה שלנו לא היתה לשנות את העולם אלא לעשות כסף, ואמרתי לעצמי: 'עשיתי את זה, אני אמור להיות מאושר'. אותו הדבר קרה עם הרילוקיישן, אחרי כמה חודשים אתה מבין שאתה בדיכאון". רועי מוסיף: "דמיינתי שכשייכנס הכסף אני אהיה שמח, 'וואו, איזה כיף'. אבל זה לא ככה". "ועכשיו", אומר אודי, "זה כיף שהתחביב הוא גם הביזנס. אין כמו האנרגיות שאתה מקבל מלעבוד על משהו שאתה הכי אוהב, אי אפשר לקנות את זה".